חגית וקנין, היא מנהלת תיכון ביום, מנטורית בלילה ודי־ג'יי בג'יפ כשצריך. היא מביאה איתה מסע חיים של חינוך, ניהול, נתינה ואהבה אינסופית למשפחה (כולל המאומצים) והמסע לפיליפינים סימן לה שבשבתון הזה לא נחים – עפים.
מגלה בת כמה את? 53
מאיפה? נולדתי באשקלון ומאז אני נהנית מחיי בעיר הזו, שגדלה ומתפתחת, לומדת בעצמי ומלמדת בני נוער לפתח חוסן אל מול האיום מדרום.
משפחה לא בוחרים? אני נשואה כבר 33 שנים למי שהיה החבר הראשון שלי כשהייתי בת 15 והוא בן 19… יש לנו שלושה ילדים מדהימים: בת 30 בשנת הלימודים השישית שלה בלימודי וטרינריה שהתחתנה בספטמבר האחרון עם נוי המקסים. בן אמצעי בן 27 , שתכף מסיים שנה א' בלימודי משפטים ובן אחרון, בן 21 שמשרת כלוחם במגלן. מלבדם יש גם עוד כמה ילדים " מאומצים" שמכוח האהבה הפכו לבני משפחה בביתנו. המשפחה היותר מורחבת שלי היא "קיבוץ גלויות" מטורף וסובב עולם: לוב, מרוקו, הודו , פולין, צ'כיה, רומניה, גיאורגיה, הולנד… כל אלה הופכים את ארוחות החג שלנו למגוונות וטעימות במיוחד.
ורק בשביל הרזומה: בשירותי הצבאי הייתי מורה חיילת בבית ספר יסודי בדימונה. באופן טבעי , המשכתי ללימודי הוראה והתחלתי ללמד באשקלון. אחרי 14 שנים בחינוך עשיתי תואר שני בפסיכולוגיה יישומית עם התמחות בייעוץ חינוכי והייתי יועצת חינוכית בחטיבת ביניים ובתיכון. לאחר מכן ניהלתי חטיבת ביניים ומשנת 2023 זכיתי לנהל את התיכון במועצה האזורית "חוף אשקלון" ולהיות עם תושבי העוטף בשנתם הקשה ביותר . השנה, אני מסיימת לימודי טיפול בשיטת NLP ומתנדבת בעמותת "רוח נשית " כמנטורית בתהליכי צמיחה לנשים שיצאו ממעגל האלימות .
לפני המסע: חוששת או נרגשת? יצאתי למסע בפיליפינים כי במשך שנים חלמתי על זה והשנה יצאתי לשבתון והדבר התאפשר לי. יצאתי עם חששות אבל בהתרגשות גדולה.
מה הדבר הכי מוצלח שלקחת איתך למסע? לב פתוח, מיומנויות של הקשבה וכנפיים לעוף על עצמי…אהה וגם נעליים נוחות. ( חשוב !)
מה הדבר הכי מיותר שלקחת איתך למסע? הרבה בגדים ובעיקר: בגד "ליציאה"…
מה הדבר שבגללו כדאי להיתקע איתך בג'יפ? קודם כל, כי תמיד יש לי משהו טעים בתיק. חוץ מזה, כי אני הדי ג'יי בכל נסיעה ותוך כדי תקלוט אני גם מצלמת, מביימת, ומקריינת… יצאו לנו סרטונים מעולים למזכרת. ועוד דבר: אני אוהבת לנהוג וכשהאחרות התעייפו אני התנדבתי.
רגע במסע שלא תשכחי: היינו אחרי טקס שמאני על פסגת הר. כל אחת תפסה לה פינה שקטה ואני הסתכלתי אל האופק, הרמתי עיניים לשמיים שהיו במרחק נגיעה, התפללתי בדמעות וביקשתי תשובה לשאלה…
דבר אחד שלקחת לחיים מהמסע: לא משנה בני כמה אנחנו, איפה גדלנו ומה אנחנו עושים בחיים. בסוף ובהתחלה – כולנו בני אדם, כולנו מבינים מהו חיוך וכולנו זקוקים לאהבה.
איפה היית רוצה לראות עצמך בעוד חמש שנים מהיום ? אחרי שני מסעות מאגמה נוספים ואולי מלווה חברתית במסע כזה.
טיפ קטן למי שעתידה לצאת? לא להתלבט, לצאת !
ולסיכום: משהו למאגמה? תודה גדולה על מסע מאורגן ומתוכנן בקפידה עד הפרט האחרון. תודה על בחירה איכותית של הצוות המוביל ובעיקר של משתתפות.